גאווה אבותית כמה קשה להיות יהודי, וכמה גאה אני להיות כזה נולדתי בארגנטינה ב־4 בנובמבר 1947. הייתה לי ילדות מאושרת; חבריי לא היו יהודים, ואף הזמינו אותי להשתתף בחגיגושנה האזרחית. המגעת המסורתיות שלהם, כמו חג המולד וראש ה שלי עם היהדות היה דרך החגים בבית סבתי, בובה ססיליה, בפסח ובראש השנה, שנקראו שם ביידיש פייסח ו-רושאשונה. היידיש הייתה השפה היהודית ששמעתי מדודותיי מצד אמי, בובה אלנה ושיידה מרטין. מעולם לא למדתי אותה. את לימודיי התיכוניים עברתי עם חברים יהודים ונוצרים. נישאתי בבית כנסת ונולדו לי רק בנות. ביום כיפור הייתי הולך לבית הכנסת לאחר סיום התפילה, מברך את אמי, ששכרה מדי שנה מקום ישיבה ושמרה על הצום. עלי להודות שלהיות יהודי מעולם לא היווה בעיה עבורי, וגם לא שמעתי שזה היה כך עבור יהודים אחרים שהכרתי במהלך חיי בארגנטינה. היגרנו מארץ שבה חשתי תחושת שייכות לאומית במשך שנים רבות. הייתי גאה בכך, עד שלאט־לאט התרחשו אירועים שפגעו באופן משמעותי באהבתי למולדת. לחיות על אדמה שבה כבר אבדת את תחושת ה״להיות״ וההשתייכות – זה מחניק. נאלצנו לעזוב, והבחירה הייתה ישראל. כשהגענו בשנת 2002, התחלת...