גאווה אבותית
כמה קשה להיות יהודי, וכמה גאה אני להיות כזה
נולדתי בארגנטינה ב־4 בנובמבר 1947. הייתה לי ילדות מאושרת; חבריי לא היו יהודים, ואף הזמינו אותי להשתתף בחגיגושנה האזרחית.
המגעת המסורתיות שלהם, כמו חג המולד וראש ה שלי עם היהדות היה דרך החגים בבית סבתי, בובה ססיליה, בפסח ובראש השנה, שנקראו שם ביידיש פייסח ו-רושאשונה. היידיש הייתה השפה היהודית ששמעתי מדודותיי מצד אמי, בובה אלנה ושיידה מרטין. מעולם לא למדתי אותה.
את לימודיי התיכוניים עברתי עם חברים יהודים ונוצרים. נישאתי בבית כנסת ונולדו לי רק בנות. ביום כיפור הייתי הולך לבית הכנסת לאחר סיום התפילה, מברך את אמי, ששכרה מדי שנה מקום ישיבה ושמרה על הצום.
עלי להודות שלהיות יהודי מעולם לא היווה בעיה עבורי, וגם לא שמעתי שזה היה כך עבור יהודים אחרים שהכרתי במהלך חיי בארגנטינה.
היגרנו מארץ שבה חשתי תחושת שייכות לאומית במשך שנים רבות. הייתי גאה בכך, עד שלאט־לאט התרחשו אירועים שפגעו באופן משמעותי באהבתי למולדת. לחיות על אדמה שבה כבר אבדת את תחושת ה״להיות״ וההשתייכות – זה מחניק. נאלצנו לעזוב, והבחירה הייתה ישראל.
כשהגענו בשנת 2002, התחלתי להבין מהי באמת משמעותה של היותי יהודי. התעניינתי במצבם של יהודי התפוצות, במיוחד כאשר פרצו עימותים צבאיים. קיבלתי מידע רב והתחלתי להיות מודע למצבים הטובים והרעים שעברו יהודי העולם.
נודע לי כי במלחמת העולם השנייה טבח היהודים בוצע על ידי הגרמנים, בסיוע ובהשתתפות של אירופאים רבים. ספינות עמוסות בפליטים יהודים, שנמלטו ממוות בטוח, נדחו על ידי מדינות שחשבנו שהן ידידותיות.
למדתי גם על ההיסטוריה: רדיפות, פוגרומים, בידוד חברתי ואסונות נוספים שחוו קהילות יהודיות לאורך הדורות.
כיום אני חי בישראל, בלב היהדות. הקלף שבשרוול שיש לכל יהודי בעולם ויכול להשתמש בו כאשר ימצא לנכון – מה שמכונה חוק השבות.
משפחתי ואני עשינו בו שימוש. איננו ציונים ואיננו דתיים, אך אנו כאן נלחמים לשמר את מה שהיה כה קשה להשגה: מדינה ליהודי העולם.
עברו כבר עשרים ואחת שנים, שבהן קרו דברים רבים – טובים ורעים. זמן רב הוקדש לניסיון להשתלב ולחיות לצד תרבויות ומנהגים שונים; לא תמיד הצלחנו בכך.
הבנתי שכיהודי יש לי דבר משותף עם שכני: שנינו אויבים בעיני מי שאינם רוצים אותנו בעולם הזה. זה מאחד אותנו. אנו נלחמים בהם, כי מאבקינו חייבים להסתיים בניצחון; אין לנו ברירה אחרת אם אנו רוצים להמשיך להתקיים כעם החי במדינתו.
עם כל מה שמתרחש, ברמה האישית טרם השבתי לעצמי לחלוטין את תחושת ה״להיות״ וההשתייכות. אני מתאחד עם שכניי, כי יחד אנו חזקים יותר. כאשר נפסיק להיות מאוימים בהשמדה, אני מאמין שאשוב למצב הקודם.
היהדות שלי היא אבותית, ואני גאה בה. אני יודע שלאורך ההיסטוריה היא תרמה – וממשיכה לתרום – תרומות שמהן נהנית האנושות כולה.
אין לי סיבה להתלונן על מעשים שנעשו על ידי יהודים ושלא הייתי גאה בהם. אני גם מכיר בכך שיש דבר שמאחד אותנו: מערכת ערכים שנתנה לעולם נורמות לחיים מתורבתים.
המציאות היא שלא כולם אימצו אותן. מכאן נובעים הטבחים, המלחמות והעימותים המדממים שאנו חווים – אך איננו יוזמים, ואם אנו נלחמים, הרי זה מתוך הגנה עצמית.
ההישגים שהושגו הם מאפיין שמייחד אותנו. למרבה הצער, כאן אנו נתקלים באחד המגרעות הקשות ביותר של האדם: הקנאה.
הצלחות רבות בכל תחום פוגעות ברבים, והם מבטאים זאת בדרכים שונות, חלקן אלימות מאוד. ניצחון והישגים – בין אם כתוצאה ממאמץ בלתי נלאה ובין אם מכישרון מולד – הם בלתי נסלחים בעיני רבים, השואלים: מדוע הם ולא אנחנו? דרך חשיבה זו יוצרת רגש שלילי שמתפרץ לבסוף.
איננו יכולים ואיננו צריכים לבקש סליחה מאיש על הצלחתנו. מי שאינם אוהבים אותנו ייאלצו לחיות עם זאת, ואנו ניאלץ לחיות איתם. כך היה וכך יהיה לעולמי עולמים.
מרסלו קסלמן
28.12.2025
חריש, ישראל

Comentarios
Publicar un comentario
Gracias por expresar tu opinion que valoro y me ayuda a mejorar el material que voy crando