גאווה אבותית

כמה קשה להיות יהודי, וכמה גאה אני להיות כזה


נולדתי בארגנטינה ב־4 בנובמבר 1947. הייתה לי ילדות מאושרת; חבריי לא היו יהודים, ואף הזמינו אותי להשתתף בחגיגושנה האזרחית.


המגעת המסורתיות שלהם, כמו חג המולד וראש ה שלי עם היהדות היה דרך החגים בבית סבתי, בובה ססיליה, בפסח ובראש השנה, שנקראו שם ביידיש פייסח ו-רושאשונה. היידיש הייתה השפה היהודית ששמעתי מדודותיי מצד אמי, בובה אלנה ושיידה מרטין. מעולם לא למדתי אותה.


את לימודיי התיכוניים עברתי עם חברים יהודים ונוצרים. נישאתי בבית כנסת ונולדו לי רק בנות. ביום כיפור הייתי הולך לבית הכנסת לאחר סיום התפילה, מברך את אמי, ששכרה מדי שנה מקום ישיבה ושמרה על הצום.


עלי להודות שלהיות יהודי מעולם לא היווה בעיה עבורי, וגם לא שמעתי שזה היה כך עבור יהודים אחרים שהכרתי במהלך חיי בארגנטינה.


היגרנו מארץ שבה חשתי תחושת שייכות לאומית במשך שנים רבות. הייתי גאה בכך, עד שלאט־לאט התרחשו אירועים שפגעו באופן משמעותי באהבתי למולדת. לחיות על אדמה שבה כבר אבדת את תחושת ה״להיות״ וההשתייכות – זה מחניק. נאלצנו לעזוב, והבחירה הייתה ישראל.


כשהגענו בשנת 2002, התחלתי להבין מהי באמת משמעותה של היותי יהודי. התעניינתי במצבם של יהודי התפוצות, במיוחד כאשר פרצו עימותים צבאיים. קיבלתי מידע רב והתחלתי להיות מודע למצבים הטובים והרעים שעברו יהודי העולם.


נודע לי כי במלחמת העולם השנייה טבח היהודים בוצע על ידי הגרמנים, בסיוע ובהשתתפות של אירופאים רבים. ספינות עמוסות בפליטים יהודים, שנמלטו ממוות בטוח, נדחו על ידי מדינות שחשבנו שהן ידידותיות.


למדתי גם על ההיסטוריה: רדיפות, פוגרומים, בידוד חברתי ואסונות נוספים שחוו קהילות יהודיות לאורך הדורות.


כיום אני חי בישראל, בלב היהדות. הקלף שבשרוול שיש לכל יהודי בעולם ויכול להשתמש בו כאשר ימצא לנכון – מה שמכונה חוק השבות.


משפחתי ואני עשינו בו שימוש. איננו ציונים ואיננו דתיים, אך אנו כאן נלחמים לשמר את מה שהיה כה קשה להשגה: מדינה ליהודי העולם.


עברו כבר עשרים ואחת שנים, שבהן קרו דברים רבים – טובים ורעים. זמן רב הוקדש לניסיון להשתלב ולחיות לצד תרבויות ומנהגים שונים; לא תמיד הצלחנו בכך.


הבנתי שכיהודי יש לי דבר משותף עם שכני: שנינו אויבים בעיני מי שאינם רוצים אותנו בעולם הזה. זה מאחד אותנו. אנו נלחמים בהם, כי מאבקינו חייבים להסתיים בניצחון; אין לנו ברירה אחרת אם אנו רוצים להמשיך להתקיים כעם החי במדינתו.


עם כל מה שמתרחש, ברמה האישית טרם השבתי לעצמי לחלוטין את תחושת ה״להיות״ וההשתייכות. אני מתאחד עם שכניי, כי יחד אנו חזקים יותר. כאשר נפסיק להיות מאוימים בהשמדה, אני מאמין שאשוב למצב הקודם.


היהדות שלי היא אבותית, ואני גאה בה. אני יודע שלאורך ההיסטוריה היא תרמה – וממשיכה לתרום – תרומות שמהן נהנית האנושות כולה.


אין לי סיבה להתלונן על מעשים שנעשו על ידי יהודים ושלא הייתי גאה בהם. אני גם מכיר בכך שיש דבר שמאחד אותנו: מערכת ערכים שנתנה לעולם נורמות לחיים מתורבתים.


המציאות היא שלא כולם אימצו אותן. מכאן נובעים הטבחים, המלחמות והעימותים המדממים שאנו חווים – אך איננו יוזמים, ואם אנו נלחמים, הרי זה מתוך הגנה עצמית.


ההישגים שהושגו הם מאפיין שמייחד אותנו. למרבה הצער, כאן אנו נתקלים באחד המגרעות הקשות ביותר של האדם: הקנאה.


הצלחות רבות בכל תחום פוגעות ברבים, והם מבטאים זאת בדרכים שונות, חלקן אלימות מאוד. ניצחון והישגים – בין אם כתוצאה ממאמץ בלתי נלאה ובין אם מכישרון מולד – הם בלתי נסלחים בעיני רבים, השואלים: מדוע הם ולא אנחנו? דרך חשיבה זו יוצרת רגש שלילי שמתפרץ לבסוף.


איננו יכולים ואיננו צריכים לבקש סליחה מאיש על הצלחתנו. מי שאינם אוהבים אותנו ייאלצו לחיות עם זאת, ואנו ניאלץ לחיות איתם. כך היה וכך יהיה לעולמי עולמים.


מרסלו קסלמן

28.12.2025

חריש, ישראל


Comentarios

Publicar un comentario

Gracias por expresar tu opinion que valoro y me ayuda a mejorar el material que voy crando

Entradas populares de este blog

Mi Mama

Imagen
Mi Mama   En un día soleado, estábamos en el cementerio los familiares cercanos que vivíamos en Israel y algunos amigos  Despedimos el cuerpo que durante 94 años perteneció a mi Madre. Para mi, era solo un cuerpo ya muy viejo, que había perdido las cualidades que había tenido. Fue enterrado, como es uso y costumbre. Tras recibir los pésames, finalizó la ceremonia. El judaísmo dice, que debería haber hecho 7 días de shiva, no lo hice. La religión no es lo mío y trato de no ser hipócrita. Según mis creencias, allí solo se había enterrado un cuerpo, que alguna vez perteneció a mi Madre,  No necesito ir al cementerio para recordarla. A mi entender, las personas que tuvieron una vida trascendente, no mueren nunca, viven en el recuerdo. No hay nada físico que me la recuerde, todo está guardado dentro de mis mejores vivencias. Ella era Catalina Kleiman y, a través del tiempo, me contó algunas anécdotas que ocurrieron cuando yo, todavía no existía. Nació en la Pcia. de Entre Ríos...
Leer mas

Abri el viejo Baul

Imagen
Abrí el viejo baúl Abrí el viejo baúl, saque un par de objetos y allí estaba, solo mirarlo me trajo a la  mente aquel sepultado recuerdo. Era un sobre amarillento que contenía una fotografía. Antes de verla, ya sabía de qué se trataba y porque la había puesto allí. Ofelia Gloria Fridlewsky, mi primera novia. En su momento, hace ya muchos años,  pensé que conservarla podría molestar a Mirta, tampoco quería deshacerme de ella. No fue mi primer amor, solo fue mi primera novia, aún  así, marcó el comienzo de mi adolescencia y, la relación sentimental con una mujer. Vivía en el barrio de Villa Urquiza de la Capital Federal, con una hermana menor y sus padres, conformaban una familia judía tradicional. Yo tenía 14 o 15 años, Con Mario eramos mas que primos,teníamos una química increíble, era tanto lo que nos divertía el estar juntos que muchas veces me quedé a dormir en su casa. Marita, prima hermana de Mario, fue quien nos acercó a su grupo de amigos. Los jóvenes de mi edad, n...
Leer mas

Zapala

Zapala: Recuerdos imborrables   Era casi medianoche, el tren deteniendo su marcha se aproximaba al fin del recorrido. Una cabecita rubia se asomaba por la ventanilla buscando algo o a alguien. Sobre el andén una señora buscaba queriendo identificar a un pasajero muy especial. Su hijo que a falta de uno tenia tres nombres: Abel, Osvaldo, Hugo, su abuela lo apodo Moni y asi le quedo hasta su adolescencia. Se lo veía correr de un lado a otro tratando de encontrar a un personaje que significaba mucho en su vida. La cabecita rubia, la única cabeza que sobresalia del tren, había divisado lo que estaba buscando y gritando decía: “Moni, Moni, aquí estoy”. El loquito que no paraba de correr, giró su cabeza y gritó: Gordooooo!, mientras se acercaba, de pronto no me vio más, miró hacia la salida del vagón y allí estaba yo con un bolso como equipaje, una cara sonriente de emoción, lo decía todo. Nos abrazamos, La Tita, su mamá, me abrazó también. Comenzaron las preguntas de rigor: como estas?,...
Leer mas